תגובות אחרונות

    ואז הגיעה השעה המיוחלת, השעה שלה חיכיתי שבוע שלם.

    מהבוקר אני חושבת עליה. אני מתכוננת לקראתה. אני בודקת שהיא נמצאת, שלא ברחה, שלא נחטפה שלא ננגסה שלא נמרחה. בבקשה שתישאר בתולית בשבילי.
    ואז הגיעה השעה המיוחלת, השעה שלה חיכיתי שבוע שלם.

    פתחתי בשקט את המקרר, הלב שלי רעד. האור שבמקרר הבהב ושלח הבזקי שמחה. שלפתי אותה מהניילון של החבילה המרשרשת. אני והיא לבד בחדר. אנחנו מביטות אחת בשניה בהערצה אך גם בפחד. מי תעשה את הצעד הראשון?    ואז…. נכנסה דינה.
    "בתיאבון! מה את אוכלת שם יא שמנה"
    ברגע אחד הכל נקטע לי! לא רוצה אותה יותר. תכנסי בחזרה מהיכן שיצאת.
    דינה יצאה מהחדר ונשארתי שם לבד במטבח. מול "שיש מטבחי" מסריח. עם הפירורים שלה. עם הריח שלה. עם הממרח שלה שנשאר סגור.
    האומץ שהיה לי במשך שבוע והמכשול שחיכיתי לו יותר מ 20 שנה התמוסס בשניה.
    נשארתי עומדת במטבח יותר מרבע שעה. האם לנצח את המחשבה או להשאר אותה לוחמנית אבודה? האם לנפנף בדגל לבן או לנפנף בדגל של יציאה לחופשה?
    החלטתי..
    הפעם ישבתי מול פרוסת הלחם והבטתי בה בחשדנות.
    "יא זונה… נראה לך שתכנסי לי לבטן? נראה לך שתגרמי לי לאהוב אותך? שתגרמי לחוש הטעם שלי להשתנות? נראה לך!? " ואיפה דינה שתכנס ותגיד לי "יא שמנה"
    .אבל ברוב הפתעתי היא החזירה לי מבט אוהב רך ועדין. כאילו לחשה לי : EAT ME! EAT ME! . היא היתה כל כך עדינה איתי. לקחתי אויר ונתתי ביס. אז ועוד ביס. ועוד אחד. העולם נשאר אותו הדבר ודינה נשארה אותה אישה קנאית ומכונת האספרסו ציפצפה כאילו מחאה לי כפיים על האומץ והכי הכי חשוב.. הרגשתי אותה בבטן
    .אין לי אויר בבטן. היתה לי פאקינד פרוסת לחם של 80 קלוריות
    צעד ראשון אכלתי פרוסת לחם רגיל…

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *