החלטתי לרדת במשקל- אבל הייתי בכנס מקצועי

עם הרבה אוכל, שתייה וקינוחים.

כולם נוהרים אל עבר הקינוחים, אלפי קלוריות מפתות, עוגות, גלידות, שוקולדים.. מה עושים? איך אפשר לשמור על דיאטה בארוע חגיגי שכזה עם כ"כ הרבה פיתויים?

יש פתרון, אפשר להמנע מכל העוגות, הקינוחים והמאכלים המשמינים. פשוט לא נדחפים ונותנים לאחרים לעשות את העבודה. קצת מתעכבים, קצת מחכים בצד, מתעלמים מהמלצרים שמביאים עוד ועוד, עד שמגיעים למצב הזה:

עכשיו כבר אין ברירה, כל המתוקים נחטפו, המגשים רקים ואין יותר צורך להמנע משום דבר.

אגב: במיץ תפוזים שאפשר לשתות חופשי אסור לגעת! רק מים או קפה עם מעט חלב!

שרית רבניאן דיאטנית קלינית

שרית רבניאן דיאטנית קלינית
טיפול בהשמנה והפרעות אכילה.
"שרית היקרה,
זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת לך, אבל הפעם זה קשה יותר מתמיד… אני לא יודעת איך מתמצתים כל כך הרבה רגשות לכמה משפטים. לא בטוחה שמילים יצליחו להמחיש את המשמעות הגדולה שלך בחיי. אם זה בהצלת החיים הפיזית ואם זה בכך שבזכותך השתניתי כאדם… שינוי שאת אולי לא מודעת לעוצמתו.
לפני שהתחלתי טיפול הייתי עצורה, מופנמת ובעיקר התכחשתי. לא רק למחלה, אלא למי ומה שאני, לרגשות ולחולשות שלי. לכל מקום שא
ליו הגעתי לבשתי מסיכה והצגתי אדם אחר לגמרי ממי שאני באמת. לא האמנתי שמישהו יקבל אותי כפי שאני.
ואז פגשתי אותך. דיי מהר נשביתי ברגישות ובאנושיות שבך, כאלו שלא פוגשים אצל כל אדם בכלל ומטפל בפרט. רכשת את אמוני ולאט לאט הורדתי את המסיכה ואפשרתי לעצמי להיחשף, לשתף ופשוט להיות אני. היית האדם הראשון שעשיתי זאת בפניו. להפתעתי לא נרתעת ובאמת קיבלת אותי כפי שאני. האמנת בי, תמכת, דאגת והיית שם גם כשלא היית חייבת, מה שלא היה מובן מאליו עבורי ועזר לי להבין שאני לא חייבת להסתתר מאחורי מסיכות, שיש מי שמוכן לקבל אותי גם בלעדיהן.
לימדת אותי שמותר לי להרגיש, שמותר לי לחשוב שונה מהאחר, שמותר לי להביע את עצמי בקול – ושכל אלו לא הופכים אותי לאדם רע.
השינוי שהתחיל בחדר יצא עם הזמן החוצה וליווה אותי במפגש עם העולם. היום אני הרבה יותר פתוחה, דעתנית ובעיקר – כנה עם עצמי וקשובה ללב שלי.
הגעתי אלייך כדי שאלמד לקבל את הגוף שלי. בזכותך אני לומדת לקבל את עצמי כאדם.

בכל מה שקשור ישירות להפרעת האכילה, ללא ספקות, הצלת את חיי. כל כך הרבה פעמים רציתי לוותר ולהיכנע למחלה. לולא האמונה העיקשת שלך, הייתי עושה זאת מזמן.
בשבועות שקדמו לאשפוז האחרון, לא היה אחד שהצליח לשכנע אותי להכניס משהו לפה, עד שדיברתי איתך. את היחידה שלא הצלחתי לסרב לה ועשיתי זאת בניגוד מוחלט לכל רגש ורצון שלי. מודה ומתוודה, באותם ימים הקושי שלי להתנגד לך תסכל אותי מאוד, אבל במבט לאחור, לא נראה לי שהמילה "תודה" גדולה מספיק כדי להביע את מה שאני מרגישה.

"במקום בו פחדת ללכת, עוד תראה לאנשים ללכת".
לא רק הראית אלא גם ליווית וצעדת יד ביד. בעל כורחי אני נאלצת להמשיך לצעוד לבד, אך כשאגיע ליעד הסופי, תדעי שזה בזכותך.

באהבה, הערכה, ואינספור תודות.."

צור קשר עם שרית

היא מילאה והסתכלה עליו במבט משונה ושתקה.

שעה מחיי (סיפור קטן ואמיתי. תודה לר.)
היה אחר הצהרים חם ודביק. למרות זאת החלטנו לצאת מן הבית לטיול קטן.
אלי התעצל ללכת ברגל, אז נסענו לסינימה סיטי באוטו החבוט שלי.
המון אנשים, נוער וילדים שוטטו במתחם הרועש.
אלי החזיק לי חזק חזק את היד.
אולי הוא נבהל, אולי הוא פחד ללכת לאיבוד, אולי…
אחרי שיטוט ממושך הוא בקש לאכול גלידה. כשעמדנו ליד הדוכן , הוא בחר את הגביע הכי גדול וביקש מהמוכרת בקול גדול ובעיניים נוצצות שתמלא לו את הגביע בגלידה הזו הזו הזו וגם הזו.
היא מילאה והסתכלה עליו במבט משונה ושתקה.
שתקתי גם אני, שילמתי והרגשתי טיפשית.
כשהסתיים הליקוק השמח, שוב אחז אלי חזק חזק בידי ואמר: הביתה.
הלכנו.
דמעותיי, זלגו שוב.
אלי לכד דמעה אחת מלחיי, ליקק אותה ואמר: לא מתוקה כמו הגלידה.
(אלי בן 60 ולאחר שבץ מוחי שהפך אותו מגבר לענין בעל עסק מצליח, לילד קטן בן רגע.
כמה חשוב לעשות הכל, אבל הכל כדי לשמור על הבריאות)