היא מילאה והסתכלה עליו במבט משונה ושתקה.

שעה מחיי (סיפור קטן ואמיתי. תודה לר.)
היה אחר הצהרים חם ודביק. למרות זאת החלטנו לצאת מן הבית לטיול קטן.
אלי התעצל ללכת ברגל, אז נסענו לסינימה סיטי באוטו החבוט שלי.
המון אנשים, נוער וילדים שוטטו במתחם הרועש.
אלי החזיק לי חזק חזק את היד.
אולי הוא נבהל, אולי הוא פחד ללכת לאיבוד, אולי…
אחרי שיטוט ממושך הוא בקש לאכול גלידה. כשעמדנו ליד הדוכן , הוא בחר את הגביע הכי גדול וביקש מהמוכרת בקול גדול ובעיניים נוצצות שתמלא לו את הגביע בגלידה הזו הזו הזו וגם הזו.
היא מילאה והסתכלה עליו במבט משונה ושתקה.
שתקתי גם אני, שילמתי והרגשתי טיפשית.
כשהסתיים הליקוק השמח, שוב אחז אלי חזק חזק בידי ואמר: הביתה.
הלכנו.
דמעותיי, זלגו שוב.
אלי לכד דמעה אחת מלחיי, ליקק אותה ואמר: לא מתוקה כמו הגלידה.
(אלי בן 60 ולאחר שבץ מוחי שהפך אותו מגבר לענין בעל עסק מצליח, לילד קטן בן רגע.
כמה חשוב לעשות הכל, אבל הכל כדי לשמור על הבריאות)