תגובות אחרונות

    התחביב שלי זה להכיר אנשים חדשים ולבדוק איך הם מתנהלים מול אוכל

    יש לי תחביב מהנה. התחביב שלי  זה להכיר אנשים חדשים ולבדוק איך הם מתנהלים מול אוכל. מה הם מעדיפים לשים בצלחת  הבוקר שלהם? מה הם מעדיפים לזרוק לעגלת קניות בסופר? איך הם אוהבים לאכול את הלחם עם או בלי הקשה? האם הם מתפרעים על שולחן הקינוחים במלון, האם הם נוהגים להבריח בגטים ופירות לתיקים שלהם? האם במהלך הארוחה הם שותים תה או קפה או יין? האם הם מדברים תוך כדי ארוחה? האם הם יושבים בשיכול רגליים או האם הם פשוט אוכלים ולא בוחנים את האחרים כמו שאני עושה ללא הרף?

    בדיוק בנקודה הזו אני עוצרת ומתחילה לספר לכם איך מכאן הכל החל ומכאן הכל לא מצליח להתקדם.

    שבוע לפני הנסיעה נפגשתי עם התזונאית שלי. גם כן תזונאית, “מהנהנית" אחת כזו שמהנהנת כל פעם שאני זורקת  רעיון, או מחליטה החלטה, או מבשרת לה שהחלטתי לאתגר את עצמי ולקחת את עצמי בידיים ולנסות.. והיא בשלה, מהנהנת.

    הכל חיובי והכל מותר, הכל רלוונטי והכל מוזר.

    אז כדי שאוכל להתחפף ממנה כמה שיותר מהר החלטתי עם עצמי שאבשר לה על נסיעתי לרומא ועל האתגר שעומד בפני.

    האתגר היה לסיים כל יום צלחת ספגטי וגלידה. כל יום, יום אחר יום, במשך 5 ימים.

    והיא בשלה, מהנהנת כהרגלה. היא בטוחה וסומכת עלי שאבצע את המשימה.

    מ ט ו מ ט מ ת. היא לא מבינה שלבחורות עם הפרעות אכילה יש מומחיות דרג א' באילתור סיפורים מההפטרה.

    אבל אני בגילי המופלג לא מעונינת יותר להמציא סיפורים אלא לאתגר את עצמי ולמצוא פתרונות רלוונטים למצבי.

    אז סגרנו על ספגטי וגלידה,לחצנו ידיים לשנה טובה ומשם החל התסכול.

    דיברתי עם עצמי בנסיון שכנוע שהכל לטובתי ואין לי ממה לפחד. הכל היה לטובתי  עד שרומא נפנפה לי לשלום וכך גם ההבטחות שהצבתי לעצמי.

    הכל החל בארוחת בוקר – צלחת עם תפוח. כל נגיסה עלתה לי בבריאות. רציתי לנסות לקחת לחם עם חמאה, או ביצה קשה, או כל דבר עם יותר מ – 50 קלוריות אבל השד הדמיוני לא הרשה לי.

    יצאנו והתחלנו ללכת .. ועוד ללכת.. ועוד ללכת. ולי אין כוחות ואני רעבה. קחי ספגטי, קחי פיצה, קחי סלט, קחי משהו… לא לא לא. השד השתלט עלי ולא יכולתי לנצח. לא היה לי כח להתמודד מולו.

    קחי גלידה – פחד מוות , השד הנורא מכל חדר לתוכי. מצד אחד אני מהנהנת כי אני נזכרת בתראפיית ההנהון של התזונאית אבל מצד שני המוכרת מחכה לי לבחירת הטעמים ואני מגמגמת ולא יכולה להחליט.

    את ההההכל אני רוצה אבל אסור!!!

    בגביע וופל או בכוס? ברור שבכוס למה לבזבז קלוריות.

    עם קצפת או סוכריות ? חס ושלום, אסור להגזים בפשע.

    אני מרגישה שאני על האוורסט כי הזמנתי 2 כדורים אבל הצניחה תגיע עוד רגע לתהום.  אני מחדירה את הכפית לתוך הכדור וזה מתקרב לפה שלי. ככל שהכפית עמוק יותר בתוך גלידה כך התהום עמוקה יותר.

    פחד מחריד. הרגליים רועדות לי ואני מתיישבת ואני עצבנית ואני מתוסכלת. הכל מסתובב לי ובא לי לברוח אבל אסור… הבטחתי לעצמי.

    אני מלקקת בשקט וכדור הארץ מסתובב. אני מלקקת עוד קצת בפינות וכדור הארץ ממשיך להסתובב.

    אני מלקקת עוד ועוד ולא רואה ולא שומעת אף אחד מסביבי. רק אני והגלידה והגביע המקושט.

    ואז , ואז זה נגמר. הגלידה נגמרה לי בשניה. אני מסתכלת בכולם ומרגישה כמו מטורפת. כולם ראו אותי? כולם ראו איך ליקקתי את הגלידה בטירוף?

    אני רוצה עוד אבל אסור.

    5 ימים מהטיול אני במצב של "אני רוצה אבל אסור”

    ה"אסור" הזה חייב להשתנות ומהר. ואם התזונאית המהנהנת לא תעזור לי להחליף את הצ'יפ הזה במוח אני לא אוותר ואנסה שוב ושוב עד שאצליח.

     

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.