תגובות אחרונות

    אני רעבה.

    אני רעבה.

    הרבה זמן לא הצהרתי בפני אף אחד על רעב פיזי ובטח לא על רגשי.
    אני מאוד רעבה. אני רוצה להכניס לשלד שלי ששוקל 50 ומשהו קילו קצת אוכל.
    אוכל אמיתי. כזה שמבשלים אותו על הגז והוא מבעבע ועושה קולות של בלו בלו ובלה בלה. כזה שזורקים עליו כמה צבעים של תבלינים שלעיתים קרובות פג תוקפם בארון אבל שמים אותם בכל זאת.

    אוכל כזה שמלכלך את הכיריים. כזה שנמצא בתוך סיר עמוק שאחר כך צריך לריב מי שוטף אותו. כזה שלוקח לו זמן להתבשל ובינתיים אוכלים מכל הבא ליד.
    כזה שמוציא ריח טוב בסוף. כזה שמקבלים ממנו פרגון או קלקול בטן. כזה שנולד כתוצאה מיחס אישי והמון אהבה.
    כזה שנקרא "אוכל". פשוט אוכל אמיתי.

    לא רוצה עוד פריכית עם טחינה וחומוס או לחם קל עם טחינה וחומוס או סלט עם חומוס  וטחינה. לא רוצה חומוס ולא רוצה טחינה אני רוצה אוכל.

    ההצהרה שלי עלתה יפה על הפודיום של המטבח. כמעט שזכתה באוסקר בתחום הפרעת האכילה שלי.

    אני מרגישה רעב אמיתי. רעב שמשתווה לבשר, למרק, למנה חמה ומבושלת לאדים ריחניים, למזלגות מלאות ברוטב אדום, לפיתה שמנקה את הצלחת.

    "רק תגידי ואני מביא לך יפה שלי. אומר לי בחיבאק.

    בעצבים וללא שום ברירה "נפלתי שוב" לפריכית עם הטחינה והחומוס. נפלתי שוב לבריכה הזו בלי מציל. המציל שלי שם אבל אני טובעת.
    אבל אני רעבה . רעבה ומתוסכלת.

    מצד אחד אני רוצה אוכל ומצד שני אני נוגסת תוך כדי בפריכית שממלאה אותי בפירורים ועם חולצה נגועה במריחות מכחול של טחינה נצרת.

    כוס עמאק על טחינה ועל חומוס.

    רוצה אוכל.

    "איזה אוכל יפה שלי – אקנה לך מה שתרצי". בחיבאק שוב מזכיר לי.

    הבכי כמעט מגיע אבל למזלי הטחינה שנזלה לי על החולצה החדשה הוחלפה בקללה עסיסית ודי מושמעת : כוס עממאק.

    מה קורה לי לעזאזל . מה פתאום אני רוצה אוכל? באיזו זכות אני מבקשת דבר כזה? ולמה להטריח את המציל שלי? סתמי את הפה עם מה שיש ותמשיכי בחיים שלך!

    את רעבה? תעמיסי עוד משהו שמתקשר לחומוס וטחינה… רק תסתמי. הרי ממילא את סתם מצהירה הצהרות וזורקת אותם לחלל האויר.

    ואם היה במקרר אוכל אמיתי היית אוכלת?

    שוב התסכול צץ לו מהפינה החשוכה. התסכול לזרוק את ה"מותג של שירלי" את ה"סטטוס של המופרעת אכילה" לפח הזבל.

    בחיבאק חזר שוב עם הקופסא החד פעמית העמוקה עם הצבע בפנים.

    סלק עם תירס. או תירס עם סלק.

    אוכל. צבע. קופסא. רעב.

    הוא מעניק לי את הקופסא ואני מרגישה כאילו קנו לי טבעת יהלום שבא לי להחזיר ומיד!!! כי אסור לקבל מתנות בעדה הפולניה יקית.

    בזריזות, בלי שישים לב, אני לוקחת כף לפה. לועסת מהר מהר ובולעת ומחזירה בתקיפות את הקופסא בחזרה לבחיבאק.

    זהו אני אמורה להיות שבעה. "עכשיו אני שבעה" אני מצהירה.

    אנחנו מתמסרים עם הקופסא, הוא זורק לי ואני  מחזירה לו ולא אוכלת בטענה שזה שלו ואני כבר שבעתי מהכף. אסור יותר. אסור להעלות את תעריף הקלוריות מעל למותר.

    בחיבאק אוכל ואני מתבוננת בו בערגה ובתשוקה. לא תשוקה אליו אלא תשוקה לקופסא הצבעונית שעומדת להיגמר בקרוב.

    הוא תפס את מבטי והחזיר אלי את הקופסא. "קחי עוד קצת".

    אני מתמסרת עם לשון בחוץ ולוקחת עוד כף. הוא קם לכיור ואני לוקחת עוד 18 כפות מהר מהר כדי למלא את החלל של הרעב.

    אוי לא. זה היה טעים.

     

     

     

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.